בשבעה באוקטובר עולמנו התהפך.
שום דבר כבר לא יהיה כמו פעם.
בעת מלחמה על הבית ומתוך כאוס מוחלט וחרדה אינסופית, נתרמו בעוז למערכה עקובה מדם, לוחמות שעליהן עוד יסופר רבות.
אבל אנחנו רוצים לספר על בחורה אחת, בשם ענבל, שלא נתנה לשום דבר לעצור אותה, בעקבות אחיה שגוייס ואמר לה "אם לא אנחנו, אז מי?" גייסה את עצמה בצו 8.
בחורה ש"הלכה על זה" ורוצה לשלוח מסר לנשים כולן: "אל תפחדו כי אתן יכולות".
"גויסתי לתפקיד הזה ומבחינתי זה ניצחון גדול".
תפקידה בכוח, נהגת אמבולנס, תפקיד שביצעה גם בסדיר בה"ד 10 ובפלמ"ר 5388.
בחורה צעירה, אמיצה שלפני כל אירוע התפללה לפינויים של פציעות קלות.
המציאות האכזרית פגשה אותה בפינוי החלל הראשון. חוויה טראומטית וקשה.
ענבל מספרת על קצה המזלג את סיפרה:
המחשבות על אותו חלל, על ההורים שלו שכרגע אין להם מושג שאיבדו את היקר מכל, איך בעצם הולכים להודיע להם על טרגדיה עצומה שכזאת? האם אם יפתחו את הדלת או יקפאו במקומם כדי לנסות ולדחות את ההודעה המרה שתשנה את חייהם לנצח?
בהמשך היו עוד חללים, האם ניתן "להתרגל" לדבר שכזה?
בכל פעם כשיוצאים לאירוע, מתפללים שתהינה פציעות קלות, שאף אחד לא ימות ולא יפצע אנושות.
מאחורי כל פצוע עומדת משפחה כאובה.
מאחורי כל חלל עומדת משפחה שתדמם את ליבה לעולמים.
בעת הפינויים, בין צרחות כאב, מנסים להכיר את החייל/ת ולסייע ולהקל עליו עד כמה שניתן, אם זה לתת לו טלפון שיתקשר למשפחתו, לתת לו אוכל ושתייה ולהסיח את דעתו עד להגעתו לבית החולים.
צריך לחשוב מהר, אין זמן, צריך להגיע כמה שיותר מהר לבית החולים. לאורך הדרך רכשתי מיומנויות שתעזורנה לייעל את הפינוי. לדעת לשאול את השאלות הנכונות כדי לצמצם את זמן ההמתנה לפינוי.
לפנות חיילים/ות שלנו זה מהלב, רצון טבעי לתת ולתת ולעזור.
לפנות "חמאסניקים" זה כבר משהו אחר. זה רגע השבירה והקושי. זה השיא שבשיא שבא לך להשאירו פצוע אבל הפקודה היא לתת סיוע גם לחלאות המין האנושי.
והיו אירועים קשים מנשוא, כאלה שנחרטים כמו קעקוע על העור. תשעה חללי גולני באירוע אחד ועוד מספר פצועים, יצאתי לפינוי פצוע באותו אירוע ואח"כ חזרתי להמשיך לפינוי נוסף זה משהו שלעולם לא ייצא לי מהראש.
הרבה שואלים אותי, אז איך זה להיות שם?
כן, היו הרבה ערבי "על האש", הייתי חוזרת מפינוי והביאו לנו המבורגרים, שווארמה וכד'.
"אנשים טובים באמצע הדרך" הביאו לנו אוכל, תרמו ביגוד אבל הכי מרגש היתה אהבת החינם שקיבלנו, החום, הפינוק, בהרעפת האהבה והגאווה.
עשיתי דברים שלא האמנתי שאעשה, לישון בשטח או לדלג על מקלחות ובעיקר ההבנה, שאפשר להסתדר בכל מצב, גם אם אתה בעייתי באוכל בסוף מסתדרים עם מה שיש.
בהתחלה בגלל הפחד והמראות אין תחושת רעב, אבל בסוף התרגלתי והפחד הפך לחוזק.
אז איך בכל זאת נכנסים ל"מוד" של שגרה בשטח?
למדתי לקחת את הדברים בפרופורציות, נושמת, סופרת לפני, למדתי כיצד לעשות דברים מסויימים בשקט וברוגע וליהנות מהחוויה כשאין אירוע כמובן.
חשיבה חיובית, ללמוד מאירוע לאירוע איך לתת מעצמי יותר.
רגע מרגש...
סגירת מעגל - פינוי של הלום קרב מגולני שפינינו לאוגדת עזה ולאחר חודש וחצי פגשתי אותו מלווה פצוע אחר. הרגשתי תחושת הקלת מלראות אותו.
טריגרים
קול ירי או צרורות גורם לי לקפוא בגלל קולות הפיצוצים וצרורות הירי באיזור שבו תפסנו קו וגם בגלל אירוע של פליטת כדור שעבר לידי.
ואם נדבר קצת על הנשים בצה"ל,
כמו כל אחד, ברור שיש יותר רגישות לנשים בצבא. אבל בואו נגיד, שלא פסחו עליי במשימות. הרמתי צד אחד של האלונקה לבד. לא ביקשתי הקלות כי אני אישה והייתי בדיוק כמו כולם. אני גאה שיש לוחמות בעזה.
הייתי נהגת אמבולנס יחידה בפלוגה ואיתי בצוות היו רופאים, חובשים, פרמדיקים, לרוב כולם גברים. אבל היו גם רופאות וחובשות.
ענבל, תודה על השיתוף.
תודה על הנתינה, על היותך את, אמיצה, חזקה ולוחמת in & out.
את גאווה גדולה לא רק למשפחה שלך בבית, את גאווה גדולה גם למשפחה שלך בפוינטר.
