ברכת המנכ"ל

ערב פסח תש"פ

שלום

הביטוי "זה משהו ויראלי" קיבל משנה תוקף בימים אלה. כל מכר מדרגה עשירית הופך למומחה מטעם עצמו לאֶפִּידֵמִיוֹלוֹגְיָה ולכַּלְכָּלָה (חברתית / מדינית / עולמית), מציף את כולנו בהודעות ווטסאפ בקצב התפשטות שהוירוס עצמו עומד מבויש בצד.

אז החלטתי לספר לכם קצת על עצמי.

לפני כארבע שבועות (נשמע כמו המאה הקודמת) יצאתי לארגנטינה וברזיל לביקור אצל חברות הבנות. המסלול הכי זול עבר דרך רומא עם טיסת המשך מאתגרת, ז"א מעל חמישים אחוז סכוי להתקע ברומא.

ומי לא רוצה להתקע ברומא: פיצה, פיאצה נבונה, פיצה, קולוסלאום, פיצה, עוד פיצה, הפנתיאון, אספרסו וגלידה. לצערי, יום לאחר מכן מודיעה לי הסוכנת שמכיון שלא כירטסנו המחיר עלה ועכשו יש את לופטהנזה דרך פרנקפורט ששם המחיר ירד. פרנקפורט, מי בכלל רוצה להיות שם. בשדה התעופה של פרנקפורט אין מסכות, אין כפפות לאף אחד, ואותי מזהירים מהבית לא לגעת בשום דבר ולשתות רק מכוסות חד פעמיים. ואני חושב מה ההיסטריה הזאת, אבל ההרגשה כבר לא נעימה.

14 שעות באויר מפרנקפורט לבואנוס איירס, אני לא קם לשירותים אפילו פעם אחת. בואנוס איירס משפרת את ההרגשה (הם לא הפנימו עדיין את הנושא) ואני זוכה לנשיקה על הלחי מכל בחורה שאני פוגש, ולא נשיקה אחת אלא גם על הלחי השניה (משהו כמו וידוא הריגה), ואני חושב לעצמי שאם יש דרך להדבק, זו בודאי הדרך המהנה והיעילה ביותר. משם אני ממשיך לברזיל, אשר גם עדיין בשלב ההפנמה, והחיים מתנהלים כרגיל. אני מחליט לקצר קצת כי השמיים נסגרים ומחליט לחזור בטיסה ישירה כדי למזער את הסיכון.

כל מה שמעסיק אותי בדרך חזרה זה איך אני הולך לחיות 14 יום בבידוד, זה בלתי אפשרי. יותר מאוחר יתברר שזה אפילו ממכר.

הנחיתה בנתב"ג גוררת אותי ישר למציאות הישאלית, השדה שומם, את פני הבאים מקדם שלט ענק שאומר, "סין היפה וההרמונית". ביום העשירי לבידוד הטלפון מצלצל, המספר לא מוכר, והקול מהצד השני סמכותי ביותר אומר / שואל "אברהם?" אז כולנו יודעים שחבר זה לא. זו סתם משטרת ישראל שרוצה לודא ש"אברהם" מציית לכללים. מסוג השיחות שמשנות את ההרגשה לגבי דברים שאנחנו לוקחים כמובנים במיוחד לפני חג החירות. בידוד, חשבתי שזה עונש נורא, אבל ההיפך קרה. אודה, זה לא ממש בדיוק בידוד אמיתי. אבל כשהוספתי קצת בדידות לבידוד, ז"א הפסקתי להתעדכן בסטטיסטיקות, בשיטות לשיטוח העקומה, השתקתי את הצליל של הווטסאפ ונמנעתי מהקשבה לתדרוך היומי בתשע בערב, החיים הפכו למהנים ביותר. התמכרתי.

לאחר שבועיים בבית, אני יוצא פעם ראשונה עם הכלב בבוקר, והאביב מכה בי בכל עוצמתו. נכנסתי לבידוד בחורף ויצאתי ישר לתוך האביב, הטבע ברגעים הטובים ביותר שלו, צבעים מרהיבים, ציוצי ציפורים, אם יש גן עדן כך הוא נראה. את החופש החדש שלי ניצלתי לבילויים, סופר, סופר-פארם ותאמינו לי אין שם משהו מיוחד לראות.

ביום ראשון, לאחר כמעט ארבעה שבועות, נסעתי פעם ראשונה למשרד, ואז הרגשתי מה יש לנו שם, אנשים נפלאים, שלמענם אני צריך להשתדל היום יותר מתמיד.

רציתי לאחל לכולכם, חג פסח שמח עם הרבה בריאות.

אבי מגיד

מנכ"ל סלוקייטור

חזרה לגיליון ספטמבר >>